עצי חיים על מועדים רסה

דקאי למ"ד דילפינן משלי בשלך וע"כ גם לענין אכילה ל"ד

ל) בגמ' חולין שנשחטו בעזרה ובסוף הסוגי' דקאמר בגמ' איכא ביניה' חשב"ע והקשה בצל"ח שם אמאי לא קאמר א"ב דלחזקי' דנפקא לי' מלא יאכל א"כ איסור הנאה היא בלאו ולוקין עלי' לשיטת הפוסקים דלוקין על איסור הנאה אבל לר"א דיליף מאותו הוא רק לאו הבא מכלל עשה עשה ע"ש ולעד"נ דאפי' אם ילפינן מאותו י"ל דלוקין על א"ה לשיטת ר"ת חולין דף צ"ט דלוקין על טעם כעיקר אע"ג דיליף טכ"ע מגיעולי כותים וליכא אלא עשה דתעבירו באש משום דאהדרי' לאיסורא קמא ע"ש וא"כ ה"נ י"ל כן אע"ג דמאותו יליף א"ת מ"מ הוא גילוי מילתא דהנאה הוא בכלל לא תאכל וא"כ איכא לאו על הנאה ולא רק איסור עשה

סוגי' דשלא כדרך אכילתן

לא) מסכת פסחים דף כ"ד ע"ב אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן איד אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן י"ל במה פליגו הני תרי לישני, הנה לעיל דף כ"א אר"א כל איסורין שבתורה אסורין נמי בהנאה לר"מ נפקא לי' ממשמעות הלשון כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ולר"י נפקא מלכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ולפ"ז י"ל דאם ילפינן א"ה מלא יאכל זכו' אמרי' דשלא כדרך הנאתן מותר דהא אכילה משמע כדרך אכילה וא"כ דהנאה הוא בכלל אכילה לא עדיף מאכילה גופי' אבל אי ילפינן א"ה מאותו א"כ י"ל דאפי' שלכה"נ נמי אסיר דהא לא כתיב אצל א"ה הלשין אכילה וא"כ י"ל דלישנא קמא הוא אליבא דר"י דנפקא א"ה מאותו וממילא דשלכה"נ אסור אבל לישנא בתרא הוא אליבא דר"מ וא"כ דא"ה נפקא מלשון אכילה ולכן גם שלכה"נ מותר, ומיושב בזה מה שהקשה באו"ח דללישנא קמא משמע דדוקא שלא כד"א הוא דפטור אבל שלכה"נ חייב הא אכילה חמור מהנאה ואיך יעלה על הדעת להחמיר בהנאה יותר מאכילה ולהנ"ל י"ל דמשו"ה חמור הנאה מאכילה משום דאכילה הוא נאסר מלשון הקרא דלא יאכל וכו' וא"כ משמע דוקא כד"א אבל הנאה דנפקא מאותו הלכך שלא כדה"נ נמי אסור ובזה יש ליישב נמי דברי הרמב"ם שפוסק דאין לוקין כלל על שום הנאה בלא אכילה והקשו המפורשים הא הכא מלישנא בתרא משמע דשלכדה"נ הוא דלא לקי אבל כדה"נ לקי ולהנ"ל י"ל דלישני בתרא דאזיל אליבא דר"מ דנפקא א"ה מלא תאכל א"כ הוא באזהרה דל"ת לכן ס"ל דלוקין על א"ה אבל הרמב"ם דפוסק כר"י ונפקא א"ה מאותו א"כ הוא רק איסור לאו הבא מכלל עשה לכן ס"ל דאין לוקין ועי' בצל"ח שכתב ג"כ דהרמב"ם שפוסק דאין לוקין על הנאה היינו דוקא במה שמרבינן א"ה כר' אבה' ע"ש, ועיין לעיל אות כ"ט]

לב) עוד י"ל דברי הרמב"ם דהנה בקידושין דף נ"ו המקדש בערלה בכלאי הכרם וכו' אינה מקודשת והקשה בתוס' אמאי לא חשוב חמץ בפסח ותי' במקנה לפמ"ש ביו"ד סי' ר"ל וכ"כ בסמ"ע סי' ר"ח דמקח שנעשה באיסור אינו כלום דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ הקונה חמץ בפסח אינו כלום א"כ בל"ז אינה מקודשת עי"ש ובזה הי' נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם שכתב בפ"א מה' חמץ דחמץ בפסח אסור בהנאה דכתיב לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה והקשה הלח"מ הא הרמב"ם דפוסק כר"א דכל מקום שנאמר לא תאכל משמע א"ה א"כ לאיזה צורך הביא דרשא דחזקי' ע"ש וי"ל דהנה בפנ"י סוף גיטין מבואר מדבריו דבאיסור עשה לא אמרי' אי עביד לא מהני וא"כ אי אמרי' דחמץ בפסח אסור בהנאה משום דר"א וא"כ לר"י נפקא לי' מאותו דהוא לאו הבא מכלל עשה עשת וא"כ אי קידש בחמץ בפסח י"ל דמשום דעבר על שנהנה מא"ה הי' הקידושין חל דהא באיסור עשה