עצי חיים על מועדים קפג

ויתבאר בזה דהכי קאמר בגמ' דבתפלה בצבור פשיטא לו דמזכיר של חנוכה די"ל דבצבור קאי התפלה שיעשה ניסים על הרבים ובפרסום דהא נס של רבים הוא פרסום וליכא נכיון זכות משום דאיכא קידוש השם אבל בבה"מ שמזכיר הנס ביחיד וא"כ התפלה הוא רק לו לבדו ואין מתפללין שיעשה לו נס או דילמא פרסומי ניסא פי' דאפי' ביחיד עיקר התפלה אינו לו לבדו שיעשה נס נסתר רק התפלה בבה"מ הוא על פרסומי ניסא שיעשה לו נס מפורסם ועל זה מותר להתפלל

כח) להבין למה קבעו חז"ל הנס דוקא על נס הנעשה בהשמן ולא על ניצוח המלחמה אשר הוא באמת נס ופלא גדול יותר מהנס הנעשה בהשמן כן הקשה באוהב ישראל פ' וישב ע"ש גם במאמר בימי מתתי' כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתיך ולהעבירם מעל חקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם וכו' והדקדוקים רבו על עמך ישראל תיבות אלו לכאורה שפת יתר הם גם להם ל"ל

ונראה דהנה שיטת הרמב"ם בכל שאר המצות שבתורה חוץ מג' דברים דהדין בהו דיעבור ואל יהרג דאם אדם רוצה להחמיר על עצמו אינו רשאי ומתחייב בנפשו ומבואר ברמ"א יו"ד סי' קנ"ז דאם הוא אדם גדול וחסיד וי"ש רשאי למסור עצמו על ק"ה אפי' על מצוה קלה וביש"מ פ' תשא הפליא ע"ז הכי בשביל שהוא חסיד וי"ש ישתנה דינו הלא כתיב וחי בהם ותי' דהאי וחי בהם יש לפרש על שני פנים א' כפי' רז"ל ולא שימות בהם ב' שכל חיותו יהי' בהם וכ"כ יהי' דבוק ונתעצם עם התורה עד אם ירצו להעבירו על אחת ממצות ה' יפסיק חיותו וא"כ לפ"ז הוא להיפך דרשאי למסור עצמו וא"כ אצל ההמונים אשר כל עסקם הוא בעניני העולם הזה בהם יהי' הפי' ולא שימות בהם כפשוטו אמנם אצל צדיקים הדבקים תמיד בו ית"ש עד שעיקר חיותם הוא רק בתוה"ק באלו יתכן הפי' של הפסוק כפי' הב' וממילא מחויבים למסור עצמם על כל דבר עכ"ד ז"ל עי"ש ולפ"ז י"ל בדברי הט"ז שכתב שהנס הי' מפורסם רק בנרות אבל בנצחון המלחמה לא הי' מפורסם כיון דנצחון המלחמה הי' ע"י כהניך הקדושים והם הי' מחויבים למסור עצמם על ק"ה אפי' במצוה קלה וטובה גדולה הי' להם בזה שמסרו נפשם וכמו שאמר ר' עקיבא מתי תבוא לידי ואקיימנה ועל כן לא הי' הנס דנצחון המלחמה כ"כ גדול בעיניהם כיון שרצו כן באמת שימסרו נפשם על ק"ה אבל עיקר הנס הי' להם במה שלא יפלו הרשעים האלה לבטל מהם לעשות מצות ה' היינו מה שנעשה הנס בהנרות שעזר להם הקב"ה ע"פ נס להעלות הנרות לפני ה' ועשו מזה עיקר הנס כיון שזה הי' עיקר חיותם לעשות רצון קונם

וז"ש כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתיך וכו' וא"כ כיון שהי' קדושים והי' רשאים למסור עצמם על ק"ה וע"כ עיקר הנס הוא במה שנעשה בהנרות וע"כ אח"כ קבעו להודות ולהלל ולא במשתה ושמחה כיון שכך ראוי לעשות עיקר הנס במה שהנס הי' מפורסים דהיינו בהנרות וע"כ קבעו ג"כ חז"ל לעשות הנס על מה שנעשה בהשמן ולא בנצחון דמלחמה כיון דבמלחמה הי' רוצין ברצון גמור למסור נפשם לה' אך עיקר השמחה רק על הנס שנעשה בשמן כדי שיוכלו לקיים מצות ה' אשר חפצינו לעשותם בלי מניעה (ועיין לעיל אות י')

כט) הללו את ה' כל גוים וגו' כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללו' ויל"ד דהא חסד ואמת הוא תרתי דסתרו אהדדי דחסד משמע אפי' שאינו מגיע מהדין ואמת הוא בדין ומשפט וגם תיבת לעולם צ"ב

ונראה עפמ"ש האלגזי עה"פ ואני תפלתי וגו' א' ברב חסדיך ענני באמת ישעך כי מתחלה ביקש בחסד ואח"כ באמת שהוא בדין וכתב כיוון בזה למ"ש הטור בסי' צ"ח אל יחשוב אדם לומר ראוי שיעשה הקב"ה בקשתי כיון שהתפללתי כי אדרבה זה יהי' כמזכיר עון אלא יבטח שיעשה הקב"ה בקשתו בחסדו וזש"ה אינו ראוי שתענינו אלא ברוב חסדך, ענני באמת ישעך כיוון במלא ישעך למ"ש ז"ל כי כביכול הקב"ה נגאל ע"י גאולת