עמוד העבודה שנו

יתברך בשביל האהבה בלבד לא בשביל השכר כלל לגמרי שבין אהבת הבורא אותו ובין אהבתו את בוראו היא יותר עריבה ומתוקה בעולם הזה מכל שכר עולם הבא ואחשוב ואת היא הכוונה באמרם היום לעשותם בלבד "א על מנת לקבל שכרם על מנת דייקא למחר לקבל שכרם ממש בפועל ממש שהרי אז נפסקת העבודה כי אז שוב אינו זמן עבודה אלא זמן קבול שכר כי אלו היה גם בעולם הבא זמן עבידה לא היה השכר של עולם הבא ערב ומתוק בעיניו לעולם כי לעולם היתה האהבה והעבודה מתוקה בעיניו לעולם יותר מן השכר ואפשר להעמיק עוד יותר הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס לעולם הבא כי מאחר שעבודתו מחמת אהבתו את בוראו היא עריבה בעיניו יותר מן השכר של עולם הבא הוא חפץ מאוד להאריך ימים מאוד בעולם הזה שהוא זמן הפעולה והעבודה מאהבה ולא ימית לעולם כי כשימות אף שיקבל שכרו הנפלא בעולם הבא הוא חפץ יותר בעבודה מאהבה מבשכר. ואפשר נפרש המשנה יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא לומר בעיני העובד מאהבה יפה בעיניו חשובה ומעשים טובים שהוא ודאי מאהבה מכל חיי העולם הבא כי כ"כ האהבה היא מתוקה בעיניו אף שהיא לשעה אחת מכל חיי עולם הבא אף שהוא עולם שכולו טוב וכולו ארוך

הנה חכמינו ז"ל אסרו מצוה הבאה בעבירה. והנה מכאן נקח ראיה בכל מקום שירצה אדם לעשות איזה מצוה ולא יוכל אדם לגמור המצוה ההיא אם לא שיעשה בה איזה עבירה הן מצוה כזאת לא לרצון תהיה לפני השם חוץ ממה שהוזכר בתלמוד בפירוש מענין עשה הדוחה לא תעשה אין זה מיקרי מצוה הבאה בעבירה ורע עלי המעשה בבני אדם שמתקבצים. ונאספים אנשים הרבה ביחד לאמר נעשה חבורה או חבורת נר תמיד או חבורת תלמוד תורה או חבורת ביקור חולים או הלואת חן וכל אחד מאתנו יתן דבר קצוב בכל שבוע או בכל חודש מלבד מעות קדימה שנותנים בתחלת עשיית החבורה והנה אם לא היה ר המעשה הזאת בלבד היה טוב ויפה מאו אבל לאחר שהסכימו לזה, חפצים לבקש מאנשי הקהילה ומשבעה טובי העיר שיחלקו לאותן החבורות איזה חלוקת הכבוד בבית הכנסת שיהיו בעלי סגן בראש השנה ויום הכפורים וברגלים ואומרים במה נדע שאנחנו נקראים בשם חבורה אם לא בחלוקת כבוד ובסעודות שנעשה סעודה בכל רגל ומתוך כך באים לידי קטטות ומריבות ויבער ביעקב כאש להבת המחלוקת עד שלסוף נתפרדה החבילה ותחת שהיו נקראים בתחלה בשם חבורה ואגודה אחת מתפרדים אח"כ כי כל כנסיה שאינה לשם שמים אינה סופה. להתקיים כי כשהכנסיה היא לשם שמים לשם קדושה שהיא אחדות פשוט נשאר האחדות בכנסיה לכך סופה להתקיים מה שאין כן כשאינה לשם שמים כי אם לשם קליפה שהוא מבחינת הפירוד לכך אין סופה של הכנסיה ההוא להתקיים ושוב אינו נקרא בשם כנסיה כלל והנה הם רוצים להתקשט ולהתפאר את עצמן לומר שעיקר כוונתם היא לשם שמים אך דרך העולם שחלוקת הכבוד וענין הסעודות היא חזוק החבורה והנה בעזרת השם יתברך אוכיח להם בבירור גמור שנהפוך הוא שכוונתם שלא לשם שמים כי הנה ידוע כשאין ניצוץ קדוש בתוך הקליפה אין לה שום חיות וקיום כלל ותמיד רודפת הקליפה לבלוע את ניצוץ קדושה כדי להתקיים ולהתחזק ומהאי טעמא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו כי כשיפתה ויכבוש אותו יקח היצר כל הקדושה אשר הצדיק פעל במעשיו הטובים ולכך הצדיק צריך שמירה מן היצר והנה הקדושה אדרבה בורחת מן הקליפה וניצוץ קליפה מזיק לה מאוד ולפי זה מוכח שעל כרחך כוונתם שלא לשם שמים שאם היה כוונתם לשמים למה להם לרדוף אחר חלוקת הכבוד שהיא מסטרא דקליפה הלא אין תועלת לקדושה מן הקליפה ואדרבה הקליפה מזקת לקדושה אלא. ודאי עיקר כוונתם היא לחלוקת הכבוד בלבד אך מחמת הבושה אין שייכות לומר נעשה לנו חבורה של כבוד לכן מערבים בקליפה ההיא ענין קדוש לומר שיתנו כל אחד מהם נדבה כך וכך בשביל בקור חולים והלואת חן וכל זה היא מחמת היצר כי הקליפה רוצה לבלוע הקדושה של הנדבה בתוכה כדי שיהיה לה חיות וקיום יותר ואחשוב אפשר שזהו ענין הכתוב מעץ הדעת טו"ר כלומר כל מעשה שמזווג בה טוב עם רע כי הדעת מורה על הטוב כמד"א וידע אדם את חוה אשתו והנה כל מעשה שמזוגים בה טוב עם רע לא תאכל כלומר לא תהנה. ממנה ולא תאחז בה כלל כי ביום אכלך ממנו מות תמות בין הנפש בין הגוף כי הקליפה מתחזקת הניצוץ קדושה שבתוכה וממיתה את האדם לכן כל מעשה המעורב' מטוב ורע היא יותר גרועה ממעשה שאין בה רק רע שאו אין בה ניצוץ קדושה אם לא כששב בתשובה אח"כ שאז נשאר ניצוץ הקדושה בתוך הקדוש' כי ע"י התשובה והחרטה מוציא את ניצוץ