עמוד העבודה רכא

שהוא תורה שבכתב נמצא תורה שבכתב יש לה התייחס' עם היום שסבתו השמש וכן תורה שבע"פ מתייחס' עם הלילה דדברים שבע"פ אי אתם רשאי לאומרם בכתב ואינה צריכה להבטח עינים לכן יכולין ללמוד תורה שבע"פ אף בלילה וכן ארז"ל על פסוק ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה מנין היה משה יודע מתי יום ומתי לילה אלא בשעה שלמד תורה שבכתב היה יודע שהוא יום וכשלמד תורה שבע"פ היה יודע שהוא לילה וז"ש את המאור הגדול תורה שבכתב לממשלת היום שילמדו בה ביום ואת המאור הקטן כו' ואת הכוכבי הם נשמו' הצדיקים הבאים מיחד היי' ואדני כי הנשמה היא חלק אלוה והנה כל תור שבע"פ היא כלולה בתורה שבכתב שהרי תורה שבע"פ היא פי' תורה שבכתב ומגלה מה שנעלם בתורה שבכתב וזה"ש בגמ' מנלן מנא ה"מ או מאי קרא והנה אור הלבנה הוא בעצמו אור השמש אלא מחמת שנשתלשל מדרגה אחת נתעבה האור ויכולין ליהנות ממנה להביט בה אבל באור השמש עצמו קודם השתלשלות א"א להביט בה לגודל בהירות אורו וכמו כן בלי ההשתלשלות מתורה שבכתב לתורה שבע"פ לא היינו יכולין בדורינו להשיג תורה שבכתב לגודל עמקה כמו מי שעיניו כהות מלהביט באור השמש וע"י אור הלבנה יכול להשיג מציאות איר השמש שע"י הענף ניכר השורש והנה עיקר זריחת השמש ביום הוא כדי שיוכלו להביט בתורה שבכתב כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה דהיינו התורה שנאמר והגית בה יומם וליל' חקות שמים וארץ לא שמתי וממיל' תועיל השמש לשאר דברים ג"כ שהם הכנה ללמוד תורה דהיינו חרישה וזריעה ודומיהם ומשא ומתן והנה מי שדבק מאוד בחשק התורה והיא אהובה לו יותר מכל מיני חמד' וישתעשע ויגל בה מאוד וישבח ויודה לבורא ית' ע"ז שנתן לו תורה קדושה כזו ומתוך עוצם אדוקתו בתורה משבח מאוד לבורא על שברא בעולם סבות הגורמו' ללימוד התור' כמו עיניו של אדם ואור השמש שהם סבות לתור' והרשעים משתמשין באור השמש לתאוותן ולרעת' שבשביל זה לא הית' כוונ' הבורא להזריח השמש בעולם אלא משום שוטים שבעולם יאבד העולם משא"כ הצדיק אוהב מאוד אור השמש להיותו סבה לתור' שבכתב וז"ש מי האיש החפץ חיים שהיא אדיקו' מחשבתו והתקשרות' בבורא ית' שאין לך חיים חשובים בעולם יותר מחיים הללו אוהב את הימים שמאירים בשביל לראו' טוב בהם שהיא התור'

ואפשר הי' לומר שלכך נקרא השכינ' עולימת' שפירתא דלית לה עיינין מפני שלתורה שבע"פ אין צורך לעיני האדם והנ' ב' בחי' אלפא ביתא שהם בחי' הציור ובחי' ההבר' שהם ב' מילי כלים וציורים השכליים הגנוזים והמלובשים בהם הם ג"כ משתלשלים מב' בחי' הנזכרת שה מכונים בשם תורה שבכתב ותורה שבע"פ וב' מיני היולני"ם דהיינו היו"ד היא היול"י הציור שהוא בחי' הכתיב' והיו"ד היא תחלת הוי' הנכתב ולא נקרא והיול"י הב' הוא האל"ף שהוא היולי של הבר' והוא בחי' הקול שעליו נחקקים הברת כ"א אותיות הנשארים והאל"ף היא תחלת אדני שבחינתן הוא בחי' הדיבור שהרי השם נקרא באלף דל"ת והנה הקול פשוט הוא בת"ת ולכן אין מורגש היטב עד שישתלשל מבחי' הקול לבחי' הדיבור והדיבור הוא מורגש היטיב והנה האל"ף שהוא קול פשוט והוא בת"ת הרי ציור' יו"ד וא"ו יו"ד כמספר שם הוי' שהוא בת"ת והנה כל תפלתינו הם אגרת שלוח' מאתנו לאדון עולם כי הדיבור הוא כתיב' דקה שחתוך הברת האותיו' נחקקים על הקיל והקול הוא כדוגמ' הנייר המקבל ציורי אותיות כמו כן הקול הוא המקבל הברת חתוך האותיות והנה כמו שהאותיות נחתכים ומורגשים בהברתן ע"י ה' מוצאות הפה כמו כן ציורי האותיות נרשמים על הנייר על ידי היד שיש בה ה' אצבעות

כל עניני השבית' והמנוח' הם בנק' וההפוך הוא בדכורא השמים סובבים והארץ לעולם עומדת וארז"ל אסתר קרקע עולם היא וכן ששת ימי החול שהם הו"ק מכינים לשבת וכן העבדים עושים מלאכה למלך והוא שובת ושוקט ונח וכן היום למלאכה והליל' למנוח' וכן מל"ת תלויים בנוקב' שהם בשב ואל תעש' וכן תפילין של יד בישובה לפי שרומזים לנוקבא ולכן ג"כ נקראת שכינה לפי שהיא שוכנ' ושוקט ונח' וכן כתיב כל כבוד' בת מלך פנימי וההה"ין שבשם הוי' רומזין לנוקבא כי הברת הה"א היא דומה למנוח' כי הוא דומה לנשימ' כביד' שהאד' אשר יגע ממלאכתו ובנוחו ממלאכתו ינשום נשימות כבדות ממש כהבר' הה"א למצא כי הה"א היא מבחי' המנוח' וגבי שבת לא תמצא מצות עשה שיש בה קום ועש' כ"א מ"ע דתשבו' שהיא שב ואל תעשה וכן זכור ושמור הרי זכור: לזכר ושמור לנוקב' כי זכירה היא בפה בפועל ממש בקום ועשה ושמירה הרי הוא בלב בשב ואל תעש' וזכר לדבר זכור אותיו' כרוז שהוא הכרז' בפה ושמיר' הוא בשב ואל תעש' וכמשארז"ל השמר הוא ל"ת וכן שמור הוא אותיו' רושם כי הוא בחי' רשימ' בלבד

דרוש בקשת החכם בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם איזהו גבור הכובש את יצרו הנה יל"ד כמו בריש גמ' דברכו' תנא אהיכ' קאי וכי מי הזכי' כאן חכם וגבור ששואל איזה חכם וגבור ואם בא להודיעני שהלומד מכל אדם הרי הוא חכם הל"ל הלומד מכל אדם הרי הוא חכם ולא בל' שאל' כי יש לבע"ד להשיב שבאמת